הארלם היהודית
 | |
| רחוב הסטר בלואר איסט-סייד, 1907 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
 ניו יורק |
| תאריך ייסוד | סוף המאה ה-19 |
| על שם | העיר ההולנדית הארלם |
| אוכלוסייה | 178,000 |
  | |
הארלם היהודית (באנגלית: Jewish Harlem) הייתה שכונה יהודית בעיר ניו יורק. רבים מתושביה היו יהודים והייתה בה פעילות תרבותית יהודית ענפה. היא התקיימה במנהטן מסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. שכונה זו הייתה הריכוז היהודי העירוני השני בגודלו בניו יורק והגיעה בשיאה ליותר מ-170 אלף נפש - יותר יהודים מאשר בלודז', בלונדון או בברלין באותה העת. תושבים יהודים מפורסמים של השכונה היו הארי הודיני, האחים מרקס, ארתור מילר, יוסלה רוזנבלט, הנרייטה סאלד, ג'ורג' גרשווין ובנג'מין פישוטו[1].
הארלם בתקופה הקולוניאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלבנים הראשונים שהתיישבו בצפון האי מנהטן היו סוחרים הולנדים, שבשנות ה-30 של המאה ה-17 הקימו תחנת מסחר במישור שבין שני הנהרות שנודעו לימים כהארלם והדסון. הייתה זו נקודת יישוב נוספת במסגרת ההתפשטות האירופאית בעולם החדש וההולנדים ביקשו לזכות בנתח מהפוטנציאל הכלכלי שהיה טמון בה, מאחרים במקצת אחרי הבריטים והצרפתים שהתיישבו זה מכבר באנגליה החדשה ובקוויבק בהתאמה. הארלם נקראה על שם העיר ההולנדית הארלם והייתה חלק מהמרחב שכונה באותה העת "הולנד החדשה". שנים ספורות לפני הקמת הארלם הוקמה תחנת המסחר "אמסטרדם החדשה" בקצהו הדרומי של האי (1625). לימים תהפוך ניו-אמסטרדם ההולנדית לניו יורק הבריטית ובניינה יתפשט לכיוון צפון. במלחמת העצמאות האמריקאית התעמת הצבא הקולוניאלי בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון עם כוח בריטי יריב בסמוך לכפר הארלם, בקרב שנודע כניצחון הראשון של האמריקאים במלחמה[2].
יהודים ראשונים בהארלם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד לתום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865 חיו כ-800 אלף איש בדרום מנהטן[3]. החלוקה בין עשירים ועניים באי הייתה מובהקת: האוכלוסייה הענייה חייה ברובה הגדול דרומית לרחוב 14th ואילו עשירי העיר חיו בין 42nd ל-14th.
יהדות מנהטן מנתה כ-40 אלף איש, מהגרים גרמנים בעיקרם, שאף ביניהם ניכר הריבוד המעמדי. באותה העת היה הכפר הארלם נפרד פיזית וחברתית מהעיר ניו יורק. סביבתו הכפרית לא השתנתה משמעותית מאז מלחמת העצמאות. התחבורה בין הארלם לניו יורק עצמה הייתה מסורבלת ומתיאור של אחד מבני הזמן עולה כי הארלם המבודדת שימשה כמקום פרישה פסטורלי לניו יורקרים האריסטוקרטים[4]. עם זאת, עוד בשנת 1851 הצביע סקר של חברת הרכבת "הדסון ריוור" על הפחתת הפעילות החקלאית באזור הארלם וחזה כי הכפר "יהפוך בזמן הקרוב לחלק מן העיר [ניו יורק]"[5].
היהודים הראשונים שהגיעו להארלם אחרי 1865 היו קבוצת סוחרים ממוצא גרמני שהתיישבו בשדרה השלישית בצפון מנהטן, בסמוך לאזור המסחרי של הכפר והקימו שם את חנויותיהם. התיישבותם בריחוק מה מן העיר הצריכה מוסדות קהילה בסיסיים כבית כנסת, בית ספר יהודי לילדיהם, בית קברות קטן וכדומה. הריחוק התחבורתי היחסי מניו יורק הקשה על קיום חיי הדת, מה שהגדיל את חשיבותו של בית הכנסת הקטן. כבר ב-1869 נוצרו תוכניות ראשונות להקמת מבנה קבע מכובד לבית כנסת בהארלם. מסגרת הדיונים על אופיו של בית הכנסת שפכה אור על אופיים התעסוקתי של אנשי הקהילה הקטנה, דוגמת הכובען מרקוס מרקס, בעל חנות הבגדים ישראל סטון, האחים בוהם סוחרי המשקאות והתכשיטן יצחק פייזר. מרביתם קבעו את משכנם בסביבת רחוב 125.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפכה מגמת החיבור בין הארלם ובין העיר ניו יורק לעובדה מוגמרת; ב-1873 סופח פרבר הארלם רשמית לעיר[6]. שנה לפני כן נוסדה באופן רשמי הקהילה היהודית הראשונה בהארלם; היא נקראה "יד-ביד" וחבר מנהליה מנה שנים-עשר איש. באופן רשמי הייתה זו קהילה אורתודוקסית, אולם מעשית היו חלקם רחוקים משמירת תורה ומצוות; הכנסת עוגב לבית הכנסת הקהילתי הובילה לפרישת חברים שהקימו בתורם את קהילת "אוהלי ישראל" בהארלם[7].
תנאי המגורים שהארלם הקנתה לתושביה היו טובים הרבה יותר מאשר בעיר התחתית של מנהטן וכנראה גם יותר מאשר ניו ג'רזי וברוקלין שמעבר לנהר. גל ההגירה הגדול שזרם לניו יורק משנות ה-80 של המאה ה-19 דרש גם הוא תנופת בנייה נרחבת בכל רחבי העיר. המהגרים האירים והגרמנים - ביניהם מספר לא מבוטל של יהודים - 'נמלטו' להארלם ולשכמותה מפני גל המהגרים ממזרח ודרום אירופה. לאותם יהודים גרמנים, שהגיעו בעיקרם מאמצע המאה ה-19, היו האמצעים הדרושים כדי להגר בשנית – והפעם הגירה פנים עירונית של משפרי דיור[8].
מעבר המהגרים היהודים מדרום מנהטן להארלם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכל אורך העשור הראשון של המאה ה-20 זרמו יהודים מהלואר איסט סייד לעבר הארלם. ההגמוניה היהודית-גרמנית בקרב יהודי הארלם הייתה קצרת מועד: סנונית ראשונה של מהגרים מזרח אירופאים הגיעה כבר ב-1890, וכעבור עשור היו כבר מרבית יהודי הארלם ברובם מהגרים מהאימפריה הרוסית[9].
השינוי הדמוגרפי העמוק שהתרחש בניו יורק בעשורים האחרונים של המאה ה-19 שינה את פניהם של מוסדות הקהילה השונים. קהילת "יד ביד" הפכה מקהילה ענייה לאחד מהמרכזים של היהדות הרפורמית בניו יורק. כבר בעת מעברם של מהגרים יהודים-גרמנים לשכונה הועתקו מוסדות דת וקהילה מדרום מנהטן צפונה להארלם וקהילות (Congregations) שונות קבעו את מרכזן בשכונה. בית הכנסת הקהילתי החשוב "טמפל ישראל" הועבר ב-1903 למרכז הארלם; הוא אירח יהודים בולטים והתפרסם בפאר הארכיטקטוני שלו.
הקהילה בהארלם כללה משפחות ניו יורקיות ותיקות ומכובדות, חלקן צאצאיות למשפחות שחיו באמריקה עוד מהתקופה הקולוניאלית. על נאמני הקהילה בהארלם של סוף המאה ה-19 נמנו אישים דוגמת העסקן דניאל הייס (Daniel Hays), שהיה נשיא הקהילה, הפולטיקאי הניו יורקי סיירוס זלצבורגר (Cyrus L. Sulzburger), בן למשפחת זלצבורגר היהודית-גרמנית הנודעת, והדיפלומט המפורסם בנג'מין פישוטו (Benjamin F. Peixotto). שלושתם נודעו בציבוריות האמריקאית הכללית ואף עמדו בקשרי חיתון ביניהם[10].
הארלם – מרכז יהודי חדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]הריכוז היהודי החדש בהארלם ניכר בתהליכי הגטואיזציה שעבר; ההיסטוריון ג'פרי גורוק אפיין את ה"גטו" היהודי בניו יורק כחברה שביקשה לענות על מגוון הצרכים החברתיים והכלכליים בשיתוף פעולה פנים-יהודי הדוק, תוך שמירה על קשר אקסקלוסיבי עם הקבוצה האתנית. זהו למשל דפוס הפעולה שאפיין את הריכוז היהודי בלואר איסט סייד: מרחב יהודי המורכב מלנדסמנשאפט (Landsmanschaftn) – התארגנויות עזרה הדדית בין יהודים שמוצאם מאותה עיר באירופה; קהילות חברתיות שמרכזן הוא בית הכנסת שלהן (Congregation); חדרים רבים מספור ללימוד תורה לילדים וישיבות בסגנון אירופאי – לצד ארגונים יהודיים רדיקליים של מקומות עבודה, מפלגות סוציאליסטיות ואיגודי עובדים. ואכן, דפוס הפעולה הזה ניכר היה באופן נרחב ביותר דווקא בהארלם. הגטו העניק למהגר הוותיק והחדש כאחד אווירה מוכרת וחוויה של שייכות יהודית. לצד זאת, חוויית הדלות שבו, הצמיחה גם תופעות שהילכו על סיפו של החוק ואף עברו עליו באופן מאורגן – דוגמת המאפיה היהודית הנודעת[11].
שני גורמי הגירה שונים הביאו את הקבוצות המגוונות שיצרו את הגטו היהודי של הארלם; היצע של דירות משופרות וזולות יותר מאשר בלואר איסט סייד, שהיה גורם משיכה פנים עירוני משמעותי; ומתיחת פנים שעברה ניו יורק "בהוראה מגבוה" סביב שנת 1900, ודחפה החוצה תושבים מהגטו היהודי הצפוף בלואר איסט סייד, בו התגוררה רבע מאוכלוסיית ניו יורק; פריצת 'חומות' הגטו הפכה לכורח עירוני, על רקע השינויים האורבניים המקיפים במנהטן: ניו יורק הפכה ערב המאה ה-20 לעיר השנייה בגודלה בעולם אחרי לונדון, עם אוכלוסייה של קרוב ל-3.5 מיליון איש (1898)[12].
עד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 הייתה הארלם יעד הגירה משני, פנים-עירוני, למשפחות שכבר חיו לפני כן בניו יורק. החל ממחצית העשור הביא שילובם של שני גורמי ההגירה להארלם, לראשונה, מהגרים יהודיים שאך זה נחתו בחופי אמריקה ולא מצאו דיור זמין בלואר איסט סייד. הארלם הפכה לבית הראשון באמריקה של משפחות מהגרים ממזרח אירופה. המגמה, שהחלה ב-1895 בערך, הלכה והתעצמה בתחילת המאה ה-20 וסללה את הדרך ליצירת הגטו של הארלם. ידיעה בניו יורק טיימס מ-1903 ציינה כי "הגטו היהודי [...] איננו מוגבל רק לחלק אחד של העיר... [אלא התפשט גם] לאותו חלק של הארלם הממוקם בין רחובות 100th ו-125th, מזרחית לשדרה החמישית"[13]. השכונה כולה התרחבה בזכות תנופת הבנייה הכבירה ושיפור אמצעי התחבורה בין הארלם לעיר התחתית[14]. אותה קבוצה הולכת וגדלה של מהגרים עניים התרכזה גאוגרפית בעיקרה משני צדדיה של השדרה השלישית – לב ליבה של איסט הארלם[15].
הארלם היהודית – אוכלוסייה, כלכלה ודת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלייה היהודית לצפון מנהטן הייתה רק חלק משינויי ההרכבים האתניים של האוכלוסייה בהארלם. מ-1900 החלו להגיע לראשונה גם תושבים שחורים להארלם. ההגמוניה האירית-גרמנית בהארלם תמה כאמור בין 1900 ל-1910 – הם הפכו ממחצית מהאוכלוסייה לרק חמישית ממנה - ושלוש הקבוצות האתניות הגדולות היו יהודים מזרח-אירופאים, איטלקים ושחורים. מבין 200 אלף תושבי השכונה ב-1910 היו מחצית מהם יהודים; מחצית מהם חיו באיסט הארלם, דרומית לרחוב 110th ומזרחית לשדרה החמישית. כל זאת על רקע העובדה שבאותה השנה, 1910, היו היהודים בניו יורק לרבע מאוכלוסיית העיר כולה[16].
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קונפליקטים כלכליים ואתניים שונים עלו על רקע התרחבותה הדרמטית של השכונה. תחרות קשוחה בין בעלי הנכסים הובילה למלחמת שכירות, שהגיעה למצב חמור בו בעלי בתים הציעו בתים להשכרה בחינם לפרק זמן של כמה חודשים ולאחר מכן ביקשו שכירות מזערית. מלחמת המחירים נתקלה בהתאגדות של בעלי בתים רבים שלא רצו לרדת לרמת מחירים בלתי-אפשרית. בינתיים היגרו כבר אלפי משפחות יהודיות ממוצא מזרח אירופאי לשכונה, ויהודים השתלבו כצבעים, נגרים, רפדים ומעצבי פנים בתעשיית הבנייה. ב-1900 עבדו כשליש מהפועלים היהודיים המזרח אירופאים ברובע המערבי של מזרח הארלם בתעשיית המחט, ושליש נוספים בתעשיית הבנייה. היהודים בניו יורק היו מוכשרים יותר לעבודתם לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות, בשל הניסיון שצברו וההכשרה המקצועית שעברו. נכונותם לעבוד בשכר מועט גרמה להורדת שכר העבודה הכללי. תושבים לא-יהודים בהארלם התלוננו שהפועלים היהודים תופסים את מקומות העבודה בתעשיית הבנייה. נציגי איגודים מקצועיים התנגדו למגמה הזו, מתוך רצון להגן על אנשיהם[17].
בתוך הקהילה היהודית רבו המתחים המעמדיים; משקיעי נדל"ן יהודים עשו הון מהיר בקריאתם נכונה את זרם ההגירה להארלם. היחסים בינם ובין הציבור היהודי הרחב בהארלם היו עכורים בשל הפקעת מחירי השכירות. המשקיעים היהודים ראו בקהילה היהודית בהארלם מכשיר להתעשרות והואשמו בחוסר רגישות כלפי אלה שהפכו את הארלם לביתם. ב-1904 עלתה תנועת מחאה כללית נגד השכירות המתייקרת בשכונה, שהושפעה ממחאה דומה בלואר איסט סייד וכן מתנועות סוציאליסטיות שונות שהפנו את הכעס אל האלמנט המעמדי. שוכרי דירות רבים החליטו להחרים את מועד תשלום שכר הדירה לבעלי הדירות החמדנים והחרם החזיק מעמד מספר שבועות. הסוציאליסטים ראו בכך הישג של ממש, אולם הבעיה לא נפתרה מיסודה. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1908, חודשה תנועת החרמת תשלום שכר הדירה בשכונות המהגרים, בשל לחץ הולך וגובר של הפקעת מחירים. מסורת תנועת החרם על תשלומי שכר הדירה תוסיף ותכה שורש בהארלם. בשנים שלאחר השפל הגדול הובילה תנועת החרם להפחתה משמעותית של שכר הדירה ולהסדרת הפיקוח על מחירי השכירות, בד בבד עם התחזקות המפלגה הקומוניסטית בשכונה[18].
במקביל להפיכתה לצפופה וסואנת, הלכה הארלם ולבשה אופי פרולטרי מובהק; שיעורם היחסי של עובדי הצווארון הלבן היהודים ירד משמעותית. היהודים המבוססים שהיו הראשונים להגיע להארלם, החלו לעזוב את בתיהם סביב 1900, ובמקומם נכנסו בהמוניהם פועלים יהודיים. בעשור הראשון למאה ה-20 התמלא אותו חלק בשדרה החמישית בהארלם שהיה שיכון לעשירים במהגרים דלי-אמצעים. היהודים העשירים יצאו מן הגטו של איסט הארלם, לשכונה משלהם. כבר ב-1905 מרבית היהודים בהארלם היו פועלים מקצועיים, ואלה מהם שבכל זאת השתייכו למקצועות הצווארון הלבן, עבדו ברובם כפקידים או זבנים[19].
דת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרולטריזציה הניכרת של הארלם הרחיבה עד מאוד את הקהילות הקונסרבטיביות בשכונה. לא בכדי בחרו חברי ה-JTS, המוסד העליון של הזרם הקונסרבטיבי האמריקאי, למקם באביב 1903 את בניינם הראשי בהארלם, שם הוא מצוי עד היום. בהארלם התהוותה גם אליטה יהודית מזרח אירופאית חדשה, שנשאה על שכמה מגמה של אמריקניזציה גוברת והושפעה מהאורתודוקסיה המודרנית נוסח יהודי גרמניה. חלק מחברי אותה אליטה - ברוחה המודרנית-אורתודוקסית של "ישיבה יוניברסיטי" - דוגמת דייוויד כהן (David Cohen) והארי פישל נשאו את דגל האורתודוקסיה המודרנית בקהילה של הארלם. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתחום החינוך: היציאה מהסגירות האתנית הפחיתה את השפעת המסורת היהודית האורתודוקסית על ילדי המהגרים.
תלמוד התורה הישן של הגטו הוחלף בראשית המאה ה-20 בתלמוד התורה של מעלה העיר (Uptown Talmud Torah); זה התנהל תחת פדגוגיה אמריקאית חדשנית, אולם הוסיף ושילב בתוכניות הלימוד שלו תכנים יהודיים אורתודוקסיים. היה זה חידוש של ממש ביחס לתפיסות הדתיות המסורתיות, תוך שמירה על מסגרת האורתודוקסיה המודרנית. בשנים 1911–1912 שירתו מוסדות תלמוד התורה המודרניים בהארלם כשמונת אלפים איש לערך, בשמשם מרכזי חינוך, תרבות, וספורט קהילתיים. לצד בנייתם של מוסדות דת וקהילה מגוונים בהארלם הפכו בתי כנסת רבים בשכונה עבור בני המהגרים למרכזים חברתיים שכונתיים, שינוי שעלה כתשובה למגמות החילון והנישואין המעורבים בעשורים הראשונים של המאה ה-20[20].
סופה של הארלם היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עשור השנים שבין 1920 ל-1930 היה אחריתה של הארלם היהודית. מלחמת העולם הראשונה הייתה קו שבר בכל הנוגע לריכוזי היהודים בניו יורק, והשכונות היהודיות שקמו לפני המלחמה שינו את פניהן וחלקן אף נעלמו לאחר המלחמה. הארלם היהודית עברה תהליך התרוקנות הדומה לזה שהתרחש בשכונות יהודיות אחרות בעיר, דוגמת הלואר איסט סייד וויליאמסבורג, שהיו מרכזים יהודיים לפני 1914. ערב המלחמה אכלסה שכונת הלואר איסט סייד כ-25% מאוכלוסיית ניו יורק היהודית, ועשור בלבד לאחר מכן, ב-1925, חיו בה 15% מהיהודים. ויליאמסבורג איבדה בין 1916 ל-1925 כ-18 אלף יהודים לטובת שכונות אחרות[21].
הארלם הייתה השכונה היהודית שהושפעה יותר מכל מהמלחמה. תנופת הבנייה בה נעצרה כליל, משום שהמשאבים החומריים וכוח האדם הופנו לטובת כלכלת המלחמה. צווי ממשלה אסרו בנייה בלתי נחוצה, בזמן שהעיר כולה הייתה צמאה בחריפות לדירות חדשות. אוכלוסיית ניו יורק הוסיפה לגדול בין 1915–1920 והצפיפות הגיעה לממדים קשים מנשוא. הארלם סבלה במיוחד מהצפיפות ואכלוס היתר והושוותה על ידי אחד מארגוני הסיוע ללואר איסט סייד בימיה הגרועים[22].
בתום המלחמה ניתן הפיצוי על מצוקת הצפיפות בהארלם בשכונות ניו יורק האחרות; מנהטן כולה פיגרה כעת בתנופת הבנייה אחרי שאר רובעי העיר שמעבר לנהר. אוכלוסיית המעמד הבינוני נשאבה ממנה והיא הפכה ברובה לרובע של קצוות – תושבים אמידים מאוד לצד עניים מאוד. ההגירה מתוך מנהטן בכלל, והארלם בפרט, קשורה הייתה ברצון המתמיד בשיפור תנאי הדיור[23]. הברונקס וברוקלין הפכו ליעדי הגירה פנים-עירוניים נכספים, בעוד התושבים היהודיים היו אחד האלמנטים הפעילים ביותר באותה תנועת הגירה מחוץ למנהטן. בנוסף, התאפיין עשור שנות ה-20 בשינוי בדפוסי התעסוקה של היהודים בניו יורק. החלפת המקצועות הייתה שלובה בנטישת השכונות היהודיות שקמו לפני המלחמה ואפשרה בתורה את שיפור הדיור עקב הגידול בהכנסות למשק בית. מוסדות קהילה רבים, בעיקר בתי כנסת ובתי ספר, הועתקו מהארלם בעקבות עזיבת היהודים את השכונה. מספר היהודים בשכונה צנח מדי שנה בעשור שנות ה-20, עד שב-1930 נמנו בה רק חמשת אלפים יהודים. אך סמלי הוא שבאותה שנה הגיע שיעור השחורים בהארלם ללמעלה ממחציתם בניו יורק כולה ועמד על כ-165 אלף איש; כניסתם של השחורים לשכונה האיצה את מגמת העזיבה של יהודים את הארלם, אך לא חוללה אותה בפני עצמה[24]. על כל פנים, השכונה היהודית בהארלם הייתה להיסטוריה.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורה של הארלם היהודית שלוב באופן בל-ינתק בסיפורה של ניו יורק והפיכתה לעיר היהודית הגדולה בעולם[25]. רוב המהגרים היהודים ביקשו, ודאי בראשית דרכם מעבר לים, לחיות לצד הדומים להם ועדיף בקרבת מקום לאזור ירידתם מהאונייה, מה שתרם לגידולה המיידי של הלואר איסט סייד; ניו יורק הייתה ונותרה ביתם של רובם היחסי של היהודים שהגיעו לאמריקה. הצפיפות הרבה שאפיינה את השכונות היהודיות הלכה ונפתרה חליפות על ידי הגירה משנית, פנים-עירונית, לרבעים אחרים. עד פתיחת הגשרים של ויליאמסבורג ומנהטן ב-1903 ו-1909 בהתאמה הייתה הארלם השסתום העיקרי לשחרור הלחץ מעל גבי הלואר איסט סייד ונקבעה בתור יעד המעבר המועדף: קרבתה לעיר התחתית של מנהטן, תנופת הבנייה שאפיינה אותה ומערכת התחבורה העירונית שחיברה בינה ובין מרכזי התעסוקה, היו כולם גורמי משיכה חזקים מספיק להמוני יהודים. שלושה דורות של יהודים חיו בהארלם והיוו את הקהילה האתנית הגדולה ביותר לפני הפיכת השכונה לגטו שחור. בשיאו, במהלך מלחמת העולם הראשונה, מנה הריכוז היהודי בשכונה כ-178 אלף איש[21]; בחלוקה לשכונות ניו יורק, רק הלואר איסט סייד עלתה על הארלם מבחינת מספר היהודים.
מרבית המהגרים הגיעו לשכונה בשל התקווה לשיפור מעמדם הכלכלי, ולא כתוצאה מהצלחה כלכלית. רק מיעוטם באו בשל איכות החיים המשופרת שהציעה השכונה לאמידים מבין המהגרים. לעומת הלואר איסטסייד הייתה הארלם צפופה פחות ואפשרה הזדמנויות תעסוקה מגוונות.
בכל העת הוסיפו מאבקים פנימיים בין מוסדות ומנהיגים יהודיים להעסיק את הציבור היהודי בהארלם. אופייה הדתי של הקהילה, צורת החינוך המועדפת והמתח בין סגירות הגטו ופתיחות למגמת האמריקניזציה, שרטטו את קווי המתאר של אותם מאבקים[26].
הארלם היהודית הייתה תוצר מובהק של ההגירה ההמונית לארצות הברית בשנים 1881–1914, במסגרתה היגרו לארצות הברית כשני מיליון יהודים. כשכונה בניו יורק לא פסחו על הארלם תהליכים שהפכו את ניו יורק לעיר היהודית הגדולה בעולם בראשית המאה ה-20. במובנים מסוימים היא הייתה שכונת-בת של הלואר איסט סייד, שנוצרה מתוך לחץ הצפיפות בדרום מנהטן והתנאים הגאוגרפיים המיטביים בצפון האי. סיפורה חשוב כמקרה בוחן המדגים את דינמיקת ההגירה הפנים-עירונית של המוני המהגרים היהודים, שיצרה את הארלם כשכונה יהודית, ובד בבד עם שינויים אורבניים גם הובילה לשקיעתה. נוסף על כך, לדעת ג'פרי גורוק, הארלם היא דוגמה לאופן בו יעדי משנה של הגירה פנים-עירונית הכילו בתוכם מגמות מנוגדות של אמריקניזציה מחד ושל גטואיזציה מאידך. בשונה מהדימוי הרווח שגרס כי יציאה מהגטו של הלואר איסט סייד טמנה בחובה מגמה של היטמעות (Assimilation), הראה סיפורה של הארלם היהודית כי הדברים היו שונים בתכלית[27].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דייוויד, ו' דונלאפ, הארלם, השכבה היהודית, באתר הארץ, 17 ביוני 2002
- גור אלרואי, המהפכה השקטה, הוצאת מרכז זלמן שזר 2008
- חסיה דיינר, יהודי ארצות הברית 1654–2000, הוצאת אוניברסיטת חיפה 2015
- Melvyn Dubofsky, When Workers Organize: New York City in the Progressive Era, University of Massachusetts Press 1968
- Jonathan Gill, Harlem: the Four Hundred Year History From Dutch Village to Capital of Black America, Grove Press 2011
- Jeffrey S. Gurock, When Harlem Was Jewish 1870-1930, Columbia University Press 1979
- Jeffrey S. Gurock, The Jews of Harlem: The Rise, Decline, and Revival of a Jewish Community, New York University Press 2016
- Moses Rischin, The Promised City: New York's Jews 1870-1914, Harvard University Press 1977
- Joanne Reitano, The Restless City: A Short History of New York from Colonial Times to the Present, Routledge 2006
- James Walden Johnson, Black Manhattan, Atheneum NY 1968
- Gilbert Osofsky, Harlem: The Making of a Ghetto, Harper Torchbooks 1971
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: יעקב לעשצינסקי, דאס אידישע פאלק אין ציפערן, כלל-פארלאג 1922, עמ' 25, וכן: Jonathan Gill, Harlem: the Four Hundred Year History From Dutch Village to Capital of Black America, Grove Press 2011, p. 3
- ^ Jonathan Gill, Harlem: the Four Hundred Year History From Dutch Village to Capital of Black America, Grove Press 2011, pp. 59–61
- ^ Joanne Reitano, The Restless City: A Short History of New York from Colonial Times to the Present, Routledge 2006, p. 56
- ^ Jeffrey S. Gurock, When Harlem Was Jewish 1870-1930, Columbia University Press 1979, p. 7
- ^ Gill, p. 86
- ^ Gilbert Osofsky, Harlem: The Making of a Ghetto, Harper Torchbooks 1971, pp. 71, 75
- ^ Gurock, pp. 9–12
- ^ Esther L. Panitz, The Polarity of American Jewish Attitudes towards Immigration (1870-1891), American Jewish History (ed. By Jeffrey S. Gurock), Routlege 1998, Vol 1, p. 214
- ^ Gurock, pp. 25–26
- ^ ראו: Gurock, pp. 20–21. וכן לגבי פישוטו: חסיה דיינר, יהודי ארצות הברית 1654–2000, הוצאת אוניברסיטת חיפה 2015, עמ' 196
- ^ Gurock, pp. 58–60
- ^ Reitano, p. 83
- ^ New-York Times - "Immigration Problem Solved", September 27, 1903
- ^ Gurock, p. 32
- ^ Gurock, p. 162
- ^ דיינר, עמ' 106
- ^ Gurock, pp. 33–34, 38–39
- ^ Reitano, pp. 143
- ^ Gurock, pp. 52–54
- ^ 166 ,116 ,Gurock, pp. 98–99, 105, 113, 115
- ^ 1 2 Gurock, p. 145
- ^ Gurock, pp. 140–141
- ^ Gurock, pp. 143
- ^ Gurock, pp. 146, 149, 167
- ^ Gurock, p. 211
- ^ Gurock, p. 112
- ^ Gurock, p. 164
